פסק-דין בתיק ת"א 7300-06

1.      תובענה כספית על סך של 7,614,197 ש"ח שהגישה חברת נעם ברש בע"מ (התובעת) נגד חברת מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ (להלן: "מעריב" "הנתבעת") לאחר שמעריב הפסיקה את הסכם ההתקשרות עמה להפצתו ושיווקו של עיתון מעריב.

2.      תחילתה של ההתקשרות בשנות ה- 50, בין מעריב ובין גדעון ברש ז"ל, אביו של התובע 2, אשר הקים עסק להפצת עיתוני מעריב. לימים, בא התובע 2 (להלן: "התובע") בנעלי אביו כבעליו ומנהליו של העסק. בשנת 1993, הוקמה התובעת 1, חברת נעם ברש בע"מ (להלן: "התובעת"), אשר באה בנעליו של העסק ועסקה בשיווק ובהפצת עיתוני מעריב באשדוד ובדרום, כמו גם חלוקתם באשדוד, עד לשנת 2006, מועד בו נתקבלה הודעת מעריב על סיום ההתקשרות בין הצדדים.

3.      ההודעה על הפסקת ההתקשרות לאלתר ניתנה ונמסרה לתובעת ביום 1.12.06, יום חמישי, ונכנסה לתוקף החל מיום 3.12.06, יום ראשון. ההודעה הוצאה על רקע מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין שיעור עמלתה של התובעת, מעריב טוענת כי העמלה שונתה כדין אך התובעת מתעלמת וממשיכה לקזז עמלות גבוהות ומטעם זה בטלה ההתקשרות, בעוד התובעת טוענת כי העמלה שונתה שלא כדין והיא זכאית לקזז עמלות כבעבר. מחלוקת זו הובאה לפתחם של בתי המשפט השונים.

ביום 8.3.06, הגישה המעריב תביעה כספית בבית משפט השלום באשדוד (ת.א. 447/06) נגד התובעים, בה עתרה לחייבם לסלק את חובם בסך של 35,500 ש"ח, נכון לחודש 1/06, שהצטבר נוכח קיזוזים שלא כדין שביצעו מדרישות התשלום שהוצגו להם. לאחר שהותר למעריב לפצל את סעדיה, הוגשה בבית משפט השלום באשדוד תובענה נוספת לסילוק חוב, שנצטבר מחודש 1/06 ועד לחודש 10/06, בסך של כ- 231,612 ש"ח (ת.א. 127/07). ההליכים בבירור תובענות אלו עוכבו עד למתן פסק דין בתובענה המונחת לפתחנו.

עוד הגישה מעריב לביצוע בהוצל"פ, שטר שנמשך ע"י התובעת ע"ס של 35,000 ש"ח, שמועד פרעונו 25.12.06, ולטענת מעריב, הוראת הביטול לגביו ניתנה שלא כדין (תיק הוצל"פ הרצליה 26-00747-07-5).

לטענת התובעת, סכום התביעה מהווה על פי תחשיבי מומחים את שווי העסק שבבעלותה וקניינה למעשה, והוא מבוסס על מחזור השנתי משך 24 חודשים לשנים 2000-2003, המשקפים נכונה את המחזור השנתי, או לחילופין החישוב מבוסס על פי שיטת DCF (היוון תזרים מזומנים). מעריב לעומת זאת טוענת כי התובעים אינם זכאים לכל פיצוי בהעדר עילה לאחר שההתקשרות עמה הופסקה כדין עקב הפרה יסודית של הסכם ההתקשרות, ובכל מקרה, התובעת אינה זכאית ליותר מאשר פיצוי לתקופת זמן סבירה שיקבע על פי סך הרווח הנקי  מהעסק שקדמה להפסקת ההתקשרות במכפלת מספר חודשים ספורים על פי שיקול דעת בית המשפט. במקרה דנא, לשיטת מעריב, העסק היה בפעילות הפסדית ועל כן ממילא התובעת אינה זכאית לפיצוי.

זכותה של התובעת במערך ההפצה

4.      הסכמי הפצה מקפלים בחובם קשת שלמה ומגוונת של הסכמים הנבדלים במהותם מהסכמים מסחריים בין יצרן לסוכן.

המפיץ מהווה חלק מרשת השיווק של היצרן ומערכת היחסים ביניהם מאופיינת באמון הדדי המחייבם לפעול בהרמוניה ובהתחשבות הדדית, על מנת לקדם את האינטרס העסקי של כל אחד מהם. " המפיץ חייב לקדם את ענייניו של היצרן ולתת להם עדיפות על פני העסקאות האחרות שלו. היצרן חייב להביא בחשבון, כי המפיץ נכנס להוצאות ומשקיע עבודה מתוך צפייה להפיק מהן רווח במהלך הזמן. לפיכך אל לו לפגוע בציפייה זו" (ע"א  442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661 (להלן: " פרשת טרבנול", 677, 679).

5.      בענייננו, אין חולק כי התובעת רכשה את העיתונים ממעריב והפיצה אותם באשדוד ובדרום, שילמה את תמורתם בניכוי עמלתה ועמלת הקמעונאי וכן בניכוי ערכם של העיתונים שהוחזרו למעריב. התובעת היא שנשאה בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה ושילמה למעריב את תמורת העיתונים ללא קשר לגבייתם בפועל, מאידך מעריב היא שנשאה בנטל הכלכלי של מבצעי ההנחות על עיתוני מעריב. שוכנעתי כי שני הצדדים פעלו לקידום המכירות של עיתוני מעריב (ראה חקירתם הנגדית של התובע- עת/2, אלסטר אהרון-עת/1 ואריה זרובבל-עת/4). מציאות עובדתית זו מגלמת מערכת יחסים של מפיץ ויצרן ובכך תוחמת את המסגרת הנורמטיבית לבחינת המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים.

6.      משעמדנו על טיב יחסיהם של הצדדים, יש לבחון את מהות זכות התובעת במערך ההפצה- קניינית או חוזית?

" ההלכה נדרשה לא אחת לאפיונה של הזכות הקנויה למפיץ כלפי היצרן שאת מוצריו מפיץ הוא. אין חולקים כי מקורה של הזכות הוא בהסכם שבין היצרן לבין המפיץ, והכל מסכימים כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג "זכות קניין". בה בעת ניתנו בה באותה זכות סימנים של "מעין קניין"".

(ע"א 7338/00 תנובה נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו, פ"ד נז(2) 745, 761; ראה גם ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נגה בע"מ, פ"ד נד(4) 853 (להלן: "פרשת טנא נגה"); רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309; ע"א 901/90 נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשייה בע"מ, פ"ד מז(1) 252; ע"א 2953/04 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' חכם, פ"ד נט(6)529; פרשת טרבונל).

בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי טיב הקשר בין המפיץ והיצרן אינו מתיישב עם מהותה של זכות הקניין. הקשר בין המפיץ ליצרן מושתת על יחסי אמון ומטעם זה ניתן לביטול בכל עת, כך שהענקת זכות קניינית למפיץ הייתה חותרת תחת האמון המאפיין את מערכת היחסים בין המפיץ ליצרן ומקימה את העילה לדרוש את אכיפתו של ההסכם. צד אחר של המטבע טמון ביחסי התלות המתמשכים בין היצרן למפיץ. " מימושה של זכות ההפצה על ידי המפיץ מותנה בקשר קבוע, יומיומי ומתמשך עם היצרן האמור לספק למפיץ מוצרים להפצה במשך כל תקופת הקשר. ללא אספקת מוצרים למפיץ לא יוכל הוא להפיק כל תועלת מזכות ההפצה. בזכות ההפצה בכלל, וגם בזכות שניתנה למערער, אין מתקיימים כמה מן המאפיינים החשובים המהווים את גרעינה הקשה של זכות קניינית. אין לראות בזכות המוענקת למפיץ זכות שלמה הנתונה בידי המפיץ ללא צורך להזדקקות לאחר לשם הגשמתה, שהרי ההנאה או השליטה המוענקות למפיץ טעונות מימוש באמצעותו של היצרן, ספק המוצרים" (פרשת טנא נוגה, עמ' 860). מה גם שזכות הקניין מאופיינת בתוקפה כלפי כולי עלמא ולעומתה זכות ההפצה תקפה אך כלפי היצרן, כך שלא ניתן למנוע ממפיץ מתחרה להפיץ את מוצרי היצרן שרכש מגורם שאינו היצרן (שם).

כך או כך, הובהר בפרשת טנא נוגה כי אין בסיווגה של זכות המפיץ כקניינית או חוזית כדי להשליך על היכולת לבטל את הסכם ההפצה. " 'זכויות קניין' הן פרי רוחו של האדם, מושג שהאדם טבעו. כאשר קיבצו בשיטות המשפט השונות לתוך מסגרת אחת, שכינוה 'זכויות קניין', זכויות שונות בעלות מכנה משותף מסוים, עשו כן כדי להקל על הטיפול באותן זכויות ועל השימוש בהן. ...אין בהגדרת זכות כזכות קניינית כדי לחייב את המסקנה כי הזכות היא צמיתה. מאפייניה של זכות והאינטרסים הלגיטימיים המגולמים בה, ולא התווית הניתנת להם על ידי הצדדים, הם הקובעים את ההגנה שתינתן לאותה זכות על ידי המשפט" (עמ' 857) (ראה גם י' ויסמן "מושגי יסוד בדיני קניין-סקירה ביקורתית", בעמ' 72).

7.      ניתן לקבוע לפיכך כי התובעת כמפיצת עיתוני מעריב קנתה זכות חוזית בהסכם ההפצה בו התקשרה עם עיתון מעריב.

זכותה של מעריב לבטל את הסכם ההפצה

8.      ההסכם המונח לפתחנו נערך לתקופה שאינה קצובה בזמן וניתן לביטול בכל עת ובלבד שהביטול ייעשה בתום לב ובדרך מקובלת ותימסר הודעה על כך זמן סביר מראש. הלכה זו אינה ייחודית להסכם הפצה וחלה על כל הסכם התקשרות יהא תוכנו אשר יהא. לעניין זה נקבע בע"א 2491/90 התאחדות סוכני הנסיעות נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (לא פורסם, ניתן ביום 3.5.94) (להלן: פרשת פאנל חברות התעופה"), בעמ' 6:

"ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה.... כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם".